מאשר לקבל מידע מהאתר
    הקלד את התווים המופיעים למטה.
    נסה תווים שונים

    הקמצן - מולייר

    דף הבית  /  קטלוגספרים /   / 

    הקמצן - מולייר

    הקמצן - מולייר
    מבוא
    מולייר, מחבר הקומדיות המהולל (1673-1622), חי בצרפת בתקופה של פריחה ושגשוג, תקופה טובה ואוהדת לחיי תרבות, מלכותו של לואי ה־14 (1715-1638), 'מלך השמש', הידוע באימרתו 'המדינה זה אני'. לואי ה־14 ראה באמנויות ובאמנים אמצעי מבורך להאדרת שמו ופאר מלכותו, תמך בהם וטיפח אותם. הוא אהב הצגות תאטרון, מוזיקה ומופעי בלט, ערך חגיגות פאר בחצרו וגם לקח חלק פעיל בהצגות ובמופעים יחד עם אנשי חצרו. לואי ה־14 אימץ את להקתו של מולייר (1665), היה לפטרונה, קרא לה 'להקת המלך', והעניק למולייר מענק תמיכה שנתי. מולייר הציג הצגות רבות בחצר המלך וכתב קומדיות במיוחד עבורו, אך לא זנח גם את הקהל העירוני בפאריס. לאחר מותו של מולייר פקד לואי ה־14 לצרף את להקתו ללהקת תאטרון אחרת ושתיהן הקימו בפאריס את קומדי־פראנסיז (Comיdie-Franחaise) תאטרון הידוע גם בשם 'ביתו של מולייר' (La Maison de Moliטre). הקומדיות של מולייר אהובות מאוד ומרבים להציגן גם בימינו. החשובות שבהן תורגמו לעברית בידי המשורר נתן אלתרמן, שזכה על תרגומו בפרס שאול טשרניחובסקי לתרגומי מופת (תשכ"ח).
     
     
    על המחזה הקמצן
    המחזה הקמצן מבוסס על הקומדיה האוצר של המחזאי הרומי פלאוטוס. מולייר עיבד את המקור, גרע והוסיף כראות עיניו והתאים אותו לזמנו ולהלך הרוחות בימיו. המחזה הוצג לראשונה בפאריס בשנת 1668 ומולייר העניק לזמן ההתרחשות של העלילה את זמן הצגתו. המקום הוא פאריס, הבית הוא ביתו של הרפגון, אלמן בורגני עשיר וכילי. ילדיו, בנו קלֶיאַנט ובתו אֶליז, מאוהבים בבחירי לבם, שאינם בחירי לבו של אביהם. הוא הסמכות ובידו גורלם. נאנקים תחת מרותו הם מביעים דברי אהבה ואמונה, הרווחים ומקובלים בפאריס במאה השבע־עשרה, ומצפים לטוב. האב הקמצן הוא אבן הנגף, הוא החוסם את דרכם אל האושר, הוא גם הדמות המרכזית במחזה. לא הצעירים האוהבים הם הזוכים לעיצוב מעמיק המבדיל צעיר מצעיר וצעירה מצעירה. הקמצן הוא המרכז. המחזה מעצב בעמקות את תוצאותיה ההרסניות של הקמצנות, את האדם שקמצנותו מעוותת אותו, גוזלת ממנו הנאות אנוש, ומעל לכול מאמללת את משפחתו ואת אנשי ביתו. האיש עשיר מאוד, אך בביתו המוזנח כולם סובלים מעוני, ממחסור ומרעב, אפילו הסוסים. אומר העגלון של הרפגון: 'הֵם לֹא מְסֻגָּלִים לִפְסֹעַ. לֹא אַגִּיד שֶׁהֵם שְׂרוּעִים עַל קַשׁ, כִּי אֵין לָהֶם לַיְצוּרִים הָאֻמְלָלִים הָאֵלֶּה קַשׁ, וְזֹאת הָאֱמֶת. אַתָּה כָּפִיתָ עֲלֵיהֶם צוֹם כֹּה חָמוּר עַד שֶׁהֵם רַעֲיוֹן שֶׁל סוּס אוֹ רוּחַ רְפָאִים שֶׁל סוּס בְּצוּרַת סוּס' (ג, 3).
    העלילה מנגידה את היעדר האנושיות והיעדר אהבת אדם של הרפגון עם האנושיות והאהבה של האחרים, משפחתו, משרתיו ושאר הבאים במגע עם הקמצן השולט בכיפה. המחזה פותח בווידויי אהבה של צעירים, הכנה להופעתו של הקמצן, שעליו נאמר כי הוא האדם הבלתי אנושי ביותר באנושות כולה. בחיים שהוקדשו לאהבת ממון לא נותר מקום לאהבת הזולת. משנגנבת מהרפגון תיבת האוצר נגלית ברבים אהבת־אמת של הרפגון. כך הוא מקונן על אובדן כספו: 'אֲבוֹי, הַכֶּסֶף הַמִּסְכֵּן שֶׁלִּי, הַכֶּסֶף הַמִּסְכֵּן שֶׁלִּי, יְדִידִי הַיָּקָר! לָקְחוּ אוֹתְךָ מִמֶּנִּי, נִלְקַחְתָּ וְאָבְדָה מִשְׁעַנְתִּי, נֶחָמָתִי, שִׂמְחָתִי, בִּשְׁבִילִי נִגְמַר הַכֹּל, אֵין לִי מַטָּרָה בָּעוֹלָם, בִּלְעָדֶיךָ אֵין לִי חַיִּים. הַכֹּל אָבַד, אֲנִי אָבוּד, אֲנִי גּוֹוֵעַ, קָבְרוּ אוֹתִי!' (ד, 7). 
    בחירי לבם של הבן והבת מתוארים בתחילת המחזה כחסרי אמצעים. להרפגון יש די כדי לכלכל את ילדיו ואת בחירי ליבם, אך בקמצנותו הוא רואה את נישואיהם כמקור רווחים לעצמו ומבקש להשיא את הבת לאלמן זקן ועשיר ואת בנו לאלמנה עשירה, לא צעירה אף היא. נוסף על תוכניות אלה לילדיו יש להרפגון גם תוכנית מפתיעה לעצמו: הוא רוצה לשאת לאישה נערה צעירה, נישואים העלולים להותיר את ילדיו ללא נכסים לכל ימי חייהם. 
    מַריַאן, הנערה שהוא מייעד לעצמו היא הנערה שבנו מאוהב בה. היריבות בין אב לבן, מרכיב מוכר בעלילות של קומדיות, גם היא אבן נגף שיש להתגבר עליה כדי להגיע לפתרון העלילה, לסוף בכי טוב לצעירים המאוהבים. חיזוריו הנלעגים של הרפגון אחרי מַריַאן הם אחד מההיבטים המאפיינים במחזה את קמצנותו. הוא זקן, משתעל, לבוש בבגדים ישנים ומוזרים, הליכות פאריס המודרניות זרות לו, הוא אינו יודע כיצד לארח את הנערה בביתו, כיצד לפנות אליה בדברים כדי לכבוש את לבה, וכל עניינו הוא הנדוניה שהיא אמורה להביא לו. בנו הצעיר הוא יפה תואר, לבוש בהתאם לאופנה, יודע להמחיש בדבריו את אהבתו, והוא מאוהב בנערה ולא בנדוניה שלה. הוא חושב לשאתה גם בניגוד לרצון אביו ולשם כך אף להסתכן בהשגת כספים בריבית קצוצה ממלווה בריבית מרושע - אביו בכבודו ובעצמו.
    הפיתרון לסבך העלילה מגיע בסוף המחזה בדמותו של אַנסֶלם, אביהם של מַריַאן ושל וַלֶר, אהוב לבה של אֶליז. בדומה להרפגון גם אַנסֶלם אב לבנים בוגרים ומאוהבים, אך הוא אב שמידותיו ואופיו הפוכים היפוך גמור לאלה של הרפגון. לאחר שנים רבות של חיפושים אחרי אשתו וילדיו האהובים, שנעלמו בים, הוא נואש לבסוף מלמוצאם וחושב, בדומה להרפגון, על נישואים חדשים. הנערה שבחר בה היא אֶליז, הנערה שבנו וַלֶר מאוהב בה. אַנסֶלם הוא דמות האב הטוב. משנודע לו שמצא את ילדיו ואת אשתו הוא מאושר ובנדיבות רבה נכון לממן בעושרו הרב את שתי החתונות של הצעירים ואפילו לקנות להרפגון בגד חדש לכבוד המאורע. העושר של אַנסֶלם ונדיבותו הם מקור שמחה ואושר, קמצנותו של הרפגון מביאה סבל לכול. במעמד המסיים של המחזה אנסֶלם מוקף בצעירים צוהלים, מאושרים ואסירי תודה. הוא לוקח אותם עמו כדי לחלוק את השמחה עם אשתו. הרפגון, העזוב והבודד, שמח אף הוא, כי הושב אוצרו, והוא ממהר לחזות באהבת חייו - תיבת מטבעות הזהב.